לא יכולתי לבקש משהו יותר טוב ממנו באותה תקופה, הוא פשוט חיכה לי שם, בזמן המתאים, במקום הנכון. קטן וקליל, עטוף בכריכה סגולה שעליה מודפס אלמנט גרפי כתום זועק. מעליו הכיתוב "איך להגשים את עצמך בעבודה/ רומן קרזנריק" ומתחתיו בצבע צהוב שיוצר יחד עם צבע הרקע הסגול את הניגוד המשלים החריף ביותר שקיים בטבע, כתוב: "בית ספר לחיים".
כמו הניגוד בצבעי הכריכה, גם במציאות, לרוב אנחנו מרגישים שהחיים הם אלו שעושים לנו בית ספר. כשבעצם, אנחנו בעצמנו בוחרים אם להוציא מהחיים את מי שאנחנו באמת ואיך למצוא בהם מה שעושה לנו (ולא לאחרים) טוב.
"...אנו לכודים בין שתי צורות של חרטה. מצד אחד החרטה של נטישת קריירה שבה השקענו זמן, אנרגיה ורגש. ומצד אחד הפרשות שיום אחד נסתכל אחורה על חיינו ונתחרט על כך שלא התפטרנו מעבודה שלא היה בה הגשמה עצמית... על פי המחקרים העדכניים ביותר בפסיכולוגיה... החרטה ההרסנית ביותר מבחינה רגשית נחווית כאשר איננו פועלים בהתאם למשהו שחשוב לנו עמוקות. בחלוף הזמן, ההחלטה שלא קיבלנו הולכת ותופחת בראשנו והמחשה "אילו רק" מטילה צל כבד על חיינו."
אז לקחתי החלטה, בוקר אחד לפני 5 שנים, אחרי שקראתי את הפסקה הזו, הגעתי לעבודה במשרד הפרסום, בסוג של דיכאון קיומי ובדפיקות לב חזקות קבעתי במייל שיחת פיטורים עם הבוס. לאחר מספר שבועות עזבתי, החברים יחד עם מצב רוח טוב חזרו לחיי.
זה לא חדש שאת רוב החיים שלנו אנחנו מבלים בעבודה. חיי החברה והאהבה שלנו סובבים סביב המקום אליו אנחנו מגיעים מידי בוקר ושוהים בו שעות רבות לכאורה, כדי ל"סגור את החודש" ואפילו להצליח לחסוך.
השאלה הגדולה היא האם בכל השעות האלו, שהופכות לימים ושנים, אנחנו מוצאים את מה שגורם לנו להרגיש שלמים ומסופקים? אחת השאיפות הגדולות שלנו היום היא למצוא עבודה בעלת משמעות וסיפוק.
עבודה שבה גם מביעים הערכה לעובדים ומשתפים אותם, ואפילו מזמינים לעובדים הרצאות מעניינות.
אם במאה ה-19, במהפכה התעשייתית, למדנו להיות בורג במפעל וחונכנו לדעת שלכל תחום יש מומחה ועל זה הוא מרוויח, כמו ההורים שלנו, הרי שכיום, שפע המקצועות והצורך שלנו בגילוי האני העצמי שלנו, שבנוי משכבות שונות של תחומי עניין, פורשים בפנינו אפשרויות הגשמה עצמיות רבות. גם אם העניין כרוך בבלבול מסוים, הספר הוביל אותי צעד צעד תוך העלאת השאלות הנכונות והצגת אופציות שונות למציאת הדרך הנכונה לי ביותר למצוא עבודה אליה אקום בבוקר עם חיוך ומלא ציפייה... ואם זה לא ברור, בתור התחלה בחרתי בכתיבה (ששם ליבי שייך יותר מאשר עיצוב).
הזדהיתי עם הסיפור על לאונרדו דה וינצ'י, שהיו לו שכבות על שכבות של תחומי עניין וצדדים שונים באופי, הוא היה גם מדען, גם צייר, גם אדריכל ועוד. כולנו קצת דה וינצ'י (יאללה, גם בקטע של גאונות, בואו נעוף על עצמנו) ועושים הרבה דברים כל הזמן, אנחנו גם משתנים, וזה בסדר וטבעי, אסור לנו לכעוס על עצמנו אם אנחנו רוצים להמשיך למקום אחר.
קראתי המון המון (המון) ספרים בחיים שלי אבל הספר של קרזנריק היה זה שגרם לי קודם כל להרגיש טוב עם מי שאני, שהבילבול שלי נורמלי, ובשונה משאר ספרי ההדרכה, הוא גרם לי לעשות שינוי. שינוי שמנוגד למה שהיתי ומשלים אותנו בו זמנית - בדיוק כמו הצבעים על כריכת הספר.