חיפוש
  • תכלת גינס

הרומן שלי עם האינטרנט

עודכן ב: 17 מאי 2019

איי שם בסוף שנות ה 90 פתחו את המחשבים, הכנסנו את דיסקטים וחיכינו ערים כל הלילה עד שנצליח להתחבר למשו שנקרא אינטרנט. ברגע שמישהו היה עולה בקו השני היינו יושבים מרותקים מול המסך והכל היה הופך להיות יותר קל. מהר מאוד התחלנו לעבור לצ'אטים מסודרים, ושם הייתי גיבורת על - שמעתי הכל לעומת המציאות בה הייתי מפספסת מלא דברים, והתביישתי לדבר.


במפגשים עם החבר'ה הרגשתי חריגה עם מכשירי השמיעה המכוערים, אותם דאגתי להסתיר טוב טוב מתחת לרעמת השיער המפוארת (מזל שאני חצי פרסיה). היום אני יודעת שכשהחבאתי את המכשירים בעצם החבאתי את עצמי.



היום כבר לא מחביאה

מאחורי המסך הרשתי לעצמי להתבטא חופשי, בלי לחפש כל הזמן מילים נרדפות למילים שקשה לי להגות אותן, הייתי חוזרת הביתה והופכת למלכת הצ'אט, מכירה את כולם ומקשקשת בפרטי. זו הייתה תקופה אחרת, כולם התעניינו בכולם. עם הזמן אפילו למדתי לפרוץ למחשבים של אחרים דרך התוכנה הכי קלה בעולם, וכמובן שפרצו גם לי. היינו הורסים אחד לשני את המחשב עד שלמדנו לפרמט.


מהרגע שהייתי יושבת מאחורי המסך הכל היה ברור. הייתי שומעת הכל, שום דבר לא היה מטושטש או מעונן, פתאום לא מעירים לי על הדיבור המוזר. הכל כתוב, ופה אני חזקה יותר. באינטרנט איש לא שאל אותי למה אני מדברת מוזר, אף אחד לא עיוות את הפרצוף או חשב שעשיתי עגיל בלשון. כנערה יום אחד באמת הלכתי לעשות עגיל בלשון, רק בשביל להוכיח לכולם שזו הסיבה שבגללה אני מדברת אחרת. זה היה טמטום והרווחתי את כאבי התופת ביושר.


פעם נתקלתי במחקר מעניין לפיו מי שעבר דחייה חברתית רגיש יותר לסיטואציות בין אנשים. במסגרת המחקר נתנו ל־2 קבוצות לנהל יומן ולהיכנס לצ'אט/פורום. כשקבוצה אחת נכנסה נתנו הוראה לא לשתף אותם בשיחות, ואילו את הקבוצה שנייה כן שיתפו. הקבוצה שעברה דחייה ציינה ביומן שלה הרבה יותר פרטים על אינטראקציה חברתית שהלכה בתוך הקבוצה מאשר הקבוצה שהתקבלה בקלות רבה יותר.

אולי בגלל זה נעשיתי סטנדאפיסטית שמעבירה הרצאה מרתקת? כי אני יותר רגישה לנפש האנושית – חברתית?


בתיכון היו לי בעיקר חברים מבתי ספר אחרים, כי בשלי צחקו עליי. היו עושים לי בדיקות שמיעה, זורקים עליי דברים כדי לקרוא לי. היום כל אלו שצחקו מתחנפים אליי לאללה, כל אלו שהיו המקובלים המגניבים הפכו לשמנים, קרחים, נשואים וממורמרים ששולחים לי הודעות על איך פספסו אותי.  



המסר שלי לכל מי שצחק עליי :)


כשסיימתי את התיכון חיפשתי עבודה לפני צבא, ואיכשהו הגעתי לעבוד כדיילת מכירות. מכשירי השמיעה תמיד היו מוסתרים ואני הייתי אלופה בלהתחמק מתקשורת עד שהיו מתקשרים אליי. בהתחלה עוד הייתי מצליחה לענות לטלפון, אבל השמיעה החלה לרדת במהלך השנים ולא פעם הייתי מבקשת מחברה שתתקשר לעבודה במקומי ותתחזה אליי (על איך הסתדרתי במקומות העבודה והחבאת את השמיעה כתבתי בפוסט הזה)


כולם מדברים כמה רע הוא האינטרנט. אומרים שיש בו שיימינג ושהכל חשוף לכולם, אבל שוכחים את הטוב, העולם הווירטואלי ובעיקר הפייסבוק (תודה צוקי, אגב ידעתם שהוא נולד בתאריך הלידה שלי?) פתחו לי ולעוד אנשים בעלי מוגבלות את האופציה לתקשר עם כולם בלי שישפטו אותנו על מגבלה.

ברשתות החברתיות האנושיות תמיד לוקחת, לא משנה אם יש לך שגיאות כתיב , ואווו כמה שגיאות היום לי פעם, עדיין, אם יש לך סיפור מעניין יקשיבו ויחבקו אותך. גם אם החיבוק נמשך 15 דק'.

לדעתי אי אפשר לזייף ברשתות החברתיות, תמיד כל האמת עולה, כמו בעולם האמיתי, לא רואה שום הבדל או הפרדה בין העולם האמיתי לווירטואלי. הטבע האנושי קיים בכל מקום. לא משנה עם עושים עלייך גרפיטי או כותבים פוסט בפייסבוק. שיימינג זה שיימינג.


הקאבר של הבלוג הישן


בשנת 2013 החלטתי לפתוח בלוג ב'ישראבלוג' בו חשפתי את היותי כבדת שמיעה. הרגשתי צורך לפנות לבני נוער ולו בכדי שלא יהיו כמוני ויסתירו את עצמם. רציתי לכתוב על היותי באמצע - לא שומעת ולא חירשת, ולשפר את המודעות לנושא. התחום החברתי מאוד חשוב לי. כי כמו שאנחנו מתייחסים אחד לשני בתוך עצמנו ככה השלטון נראה. בגלל זה אני לא מתעסקת בפוליטיקה, ומאמינה שהכל זה מהבפנוכו שלנו, החוצה.

במהלך כתיבת הבלוג קיבלתי המון פנויות מנערים ומבוגרים שהזדהו והודו לי, אבל הדבר הכי מדהים שהאינטרנט עשה היה להצליח לקרב אותי להורים שלי.


יום אחד סבתא שלי סיפרה לי, בדרך אגב, שאבא שלי מקריא לאמא שלי את הבלוג שאני כותבת וזה היה מאוד מרגש. הרי לא תמיד היינו קרובים.

תמיד קינאתי באחותי הקטנה שהייתה מדברת עם אמא שלי חופשי. היא הייתה מגיעה הביתה ומסדרת את המטבח ומשוחחת איתה תוך כדי, לא תמיד הייתה לה סבלנות לשבת מולי ולדבר כך שאקרא את השפתיים שלה.

בעזרת הרשת אני וההורים התחלנו להתקרב, ובתקופה האחרונה הפכנו לקרובים מתמיד בזכות הווטסאפ.


עולם שפותח לבבות

בשורה תחתונה - הרשת החברתית עשתה טוב לחירשים, קירבה אותם לעולם של השומעים והפוך. כל אחד יכול למצוא ברשת סרטונים עם שירים בשפת הסימנים, זה הפך לדבר מגניב בעוד שפעם לדבר עם הידיים היה נחשב משהו לא מנומס שאפילו יש להתבייש בו.

היום כל אחד רוצה ללמוד את שפת הסימנים וזה מקסים בעיניי.

כן כן, אני יודעת שלאינטרנט יש המון חסרונות, אבל לי הוא פתח עולמות ולבבות. 




88 צפיות
  • LinkedIn
  • פייסוש תכלת
  • Instagram - White Circle
  • יוטיוב תכלת