"אני מגדלת חילזון מחמד, לא מצליחה להתרכז הא ויש לי ציפור שעשיתי מאצטרובל וענפים ברגליים שאני מדברת אליה! בקיצור אני משתגעת, מאבדת את זה" אמרתי למורה למדיטציה ביום השביעי לקורס ויפאסנה שנמשך כ 10 ימים.
אבל בואו נתחיל מהתחלה.
חיפשתי ויפאסנה (שיטת מדיטציה עתיקה שנתגלתה בהודו לפני יותר מ-2,500 שנה. פירושה 'לראות את הדברים כפי שהם באמת') שהיא נגישה גם לחירשים, רק מקום אחד ענה לי שהוא ינגיש - דאהמה פאמודה בדגניה ב'. הם הכינו לי טאבלט עם תמלול וכתוביות רצות של דברים שנאמרים באודיו באולם המדיטציה, הוראות טכניקה, הדפיסו דפים עם לו"ז וקנו במיוחד שעון רוטט שאפשר לתכנת בו מגוון התראות שאוכל להיות רגועה, לעצום עיניים בלי לדאוג שמפספסת והרטט מסמן לי שנגמר. כמו גם הפסקות של אוכל ועוד. כשהשומעים מתעוררים מהגונג אני התעוררתי מהשעון. נפלא ומרגש.
מה שגם עשו לי שיחות מיוחדות עם המורה במקום באוכל הגדול.
"ברוכים הבאים לסוג של כלא" אומר לנו הודי חמוד שמנמן וחייכני בסרטון שמוקרן בערב, כל מי שנכנס לויפאסנה מקבל על עצמו את כללי המקום בשביל לעבור את שלבי לימוד הטכניקה לאיזון הנפש ולשחרור מהסבל: סילה (מוסריות – לשקר, לא לגנוב, לא להרוג, לא להשתכר ובלי התנהגות מינית לא נאותה), סמהדאי (ריכוז) ופאניה (חוכמה).
ואסור לדבר, גם לא דרך סימנים, מחוות או מבטים. אז למה בעצם שותקים? גם בשביל הריכוז אבל בעיקר, כדי לבוא עם נפש טהורה, ככה שאין מצב לשקר.
אבל לא השתיקה היא שקשה, לא הניתוק מהסמארטפון והגעגועים, אלא האימונים לנפש, הידיעה שאין לך איפה לפרוק, אסור לכתוב, אסור לעשות ספורט, אסור לקרוא, רק למדוט, לשבת ולעשות מדיטציה. את עם עצמך לבד.
מרכז הויפאסנה בדגניה ב' מוקף נוף מרהיב וטבע ירוק של תחילת אביב, על הערב הראשון, כשבחוץ גשום ובאולם כולם עדיין מתרגשים, מקבלים הוראה לשמור על סילה, מוסריות - לא להרוג. ביציאה חזרה לכיוון החדרים קול ניפוץ החלזונות פילח את האוויר "זהו, הלך עליי כל הקורס הזה, הרגתי יצור חי. אפילו כמה" חשבתי לעצמי.
הלוז קשוח מ 4 בבוקר עד 21:00 מדיטציה, אוכל (טבעוני וטעים), ומדי ערב סרטון של גואנקה המורה הגדול והחשוב שמעביר בצורה הומוריסיטית את כל תולדות הדאהמה – חוק הטבע, לפי בודהה.
בימים הראשונים מתעוררת היצירתיות, בתרגילי הנשימה התודעה עדיין בורחת ואז שם מתפתחת היצירתיות, עלו לי מלא רעיונות, מלא מחשבות עם מי לדבר, תסריטים, פאנצ'ים ועוד ועוד בסוף השתמשתי בשיטת "החדר הרומאי" שיטה מעולה לזכור דברים שאני משתמשת בה בהרצאות לעובדים ולנוער, ועליה (ועל עוד דברים) הרחבתי בפוסט פה.
כשהשמש יצאה, בין ההפסקות, חלפו מליוני פרפרים. החלטתי שאני לא הולכת בלי שאני מלטפת פרפר.
ביום השישי והשביעי פשוט התחרפנו, אחת הבנות אשכרה התחילה לטעות כל מני סוגי עלים וצמחיה שם, דיברו אל עצמן ואני התחלתי לעשות שכיבות שמיכה. כל סדרות הכלא עלו לי לראש והתחלתי לזהות את ה'קליקות' שבחבורה: הוותיקות עם השיער הקצוץ שלא מעזים להשיר אליהן מבט, הקשוחות שנותנים להן את המנות שלהן מראש והבעייתית שגוררת כסאות...
למרות כל הקשיים התחברתי לרעיון של הזמניות, אחרי הכל זו מחשבה מנחמת והגיונית. עלו לי זכרונות, עלו לי מגוון תחושות, אין ספק שמשהו זז לי בפנים, הוכחתי לעצמי שאני באמת יכולה לשבת בלי לזוז והכאב עובר ואפשר לחייך ואפשר להבין שהטוב והרע זמניים.
בדרך חזרה באוטו מטבריה אל הבית נכנס לאוטו פרפר נודד, שחררתי אותו באהבה והבנתי שזהו, ליטפתי פרפר.
וכמו שס.נ. גואנקה ובודהה אמרו ובירכו, מי יתן וכל יצור חי יהיה מאושר.
כתבת נפלא.הרגשתי שאני שם איתך, חווה את הרגעים. פוגשת אצטרובל ופרפר. נשמע כמו חוויה משנת חיים 🙏❤️
את קסומה. כיף לקרוא♡
לך דומיה
תהילה,