חיפוש
  • תכלת גינס

חבורת הזבל

עודכן ב: 14 אפר 2019

ואז באה אמא של דור והתחילה לצעוק עליי למה הכנסתי את הבן שלה לזבל.

"חבורת הזבל" קראתי לחבורה שהקמתי, גרמתי לילדים המפונפנים להיכנס למכולה ענקית בשכונה עשירה על הכרמל ולחפש אוצרות בפח אשפה. היינו מאושרים, מצאנו זהב וגם הרבה לכלוך כמובן, זבל.


הרי מה ההגדרה של לכלוך– דבר שלא במקום שלו. אם קטשופ על חולצה במקום על צלחת זה לכלוך.

ככה הרגיש לי עם 2 ספרים שמצאתי במקרה, זרוקים ליד פח הזבל, הרגשתי שהמקום שלהם אצלי בבית על המדף: 'המדריך למשתמש במוח' /ד"ר ג'ון רייטי ו'סוד הזיכרון המצוין'/ ערן כץ.

רק אחרי שנים גיליתי כמה הם שימושיים.

מתנות של החיים.



כשהתחלתי עם הסטנדאפ היה לי קשה לזכור הכל, אמנם התחלתי רק עם 5 דקות אבל הן כל הזמן השתנו, וב5 דקות אפשר לספר הרבה מאוד... הייתי צריכה לזכור ולדייק במילים, לשנן את סדר הבדיחות, ואת קטעי הקישור (שהצטרפו מאוחר יותר), ובמקביל הייתי חייבת לרכוש מיומנות של בניית סיפור ופאנץ'.

פתאום נזכרתי בספר שמצאתי לפני כמה שנים, של ערן כץ, שלפתי אותו מהמדף, ניערתי אבק וקראתי בשקיקה.

אימצתי לי מתוך הספר את שיטת ה"חדר הרומאי" שיטה שאני משתמשת בה להרצאות ולסטנדאפ, וכל אחד יכול להפיק ממנה תועלת!


השיטה הולכת ככה: מדמיינים את הבית מהרגע שנכנסים לחדר ובדמיון, לפי המיקום והסדר, תולים על הרהיטים חפצים / אנשים שקשורים לנושא שאתם רוצים לזכור, האובייקט המדומיין חייב להיות מוגזם או מגוחך כדי שיהיה בלתי נשכח. למשל, יש לי בדיחה על עצמי כטבעונית אני מדמיינת בחורה יושבת על המדפים ומחבקת חסות. או אם יש לי בדיחה על הבטריות במכשירי השמיעה ש'מונחות' במקרר – אני מדמיינת קרטיבים בטריות.


טבעונית שדווקא בכלל לא אוכלת רק חסות

שמחתי על הספר, למדתי ממנו עוד כמה שיטות ואני ממליצה עליו בחום.

ממש לאחרונה, במהלך קורס הויפאסנה שסיפרתי עליו בפוסט פה , אסור היה לכתוב ובימים הראשונים היצירתיות פרחה (מדהים כמה שהניתוק מפתח יצירתיות) ולא רציתי שיברחו לי רעיונות אז השתמשתי שוב

בשיטה הזו שתיארתי כאן וזה עבד.


גם הספר השני שמצאתי התגלה כאוצר - בהרצאה לעובדים, לחברות ולארגונים אני מספרת על תהליכים במוח שקשורים לשמיעה, למוזיקה ולזיכרון חושי. את העולם הזה על המוח (שלא מבזבז שום נוירונים גם כשהחוש לא תקין, שלא באמת מזדקן אפילו שמאט עם הגיל, שאפשר לאמן אותו), גיליתי בזכות הספר 'המדריך למשתמש במוח' (של ד"ר גייטי) שהתחלתי לעיין בו בדיוק כשהתבשרתי שיום אחד לא אשמע יותר.


"את יודעת לכתוב יפה, אבל לא קומי" אמר לי מישהו ותיק מעולם הסטנדאפ שקרא אותי בפייסבוק. לקחתי את המילים שלו קשה ונתתי להן לחלחל ולשקוע, עד שהגעתי לעמוד בספר שמגלה שכל דבר חדש שנלמד מפעיל בהתחלה את מרכז המוח ואחר כך, אחרי שנרכש ונלמד - עובר לנקודה קטנה מאחורי הראש.

זה בעצם מה שמפתח את המוח.

התעודדתי, הבנתי שאם אכתוב, אופיע ואתאמן הרבה, ארכוש את המיומנות של כתיבה קומית ובסוף זה ישב במקום קטן של כבוד והרגל בתוך הראש­­­­­­­­­.


פעם חשבתי שהאמונה שאם חוש אחד פגום אז חוש אחר מפצה עליו, מוטעית. הספר של ד"ר גייטי גילה לי דרך מחקרים שכולם צודקים, חושים אחרים מופעלים חזק יותר, אין בזבוז במוח, כל החלק של החוש שלא מתפקד עובר לשמש חוש אחר.


בעקבות הגילוי, החלטתי לחפש איזה חוש מפותח יותר אצל החירשים (אצלי זה חוש האופנה, כן?:)), שאלתי בקבוצות של קהילת כו"ח (כבדי שמיעה וחירשים) וקניתי את הספר 'המוח הגמיש'. הייתי צריכה לקרוא 389 עמודים כדי להגיע לתשובה. לא, לא חוש הריח הוא המחודד, אלא הראייה המרחבית.

אנחנו לא שומעים מה קורה מסביבנו ומאחורינו ואכן, זה צורך הישרדותי, מה שמזכיר לי את הסרטון שצילמתי על המצאות של חירשים במשרד, כדי שהבוס לא יפתיע כשמחפשים משהו מביך בגוגל.




אז אמא של דור, סליחה שהחזרתי את הבן שלך מלוכלך ומסריח, אולי יום אחד תגיעי להרצאה, תודי לי שהייתה הרצאה מעניינת ואני אספר לך, ככה אחת על אחת, איך גיליתי את נפלאות הזבל.

222 צפיות2תגובות
  • LinkedIn
  • פייסוש תכלת
  • Instagram - White Circle
  • יוטיוב תכלת