לפני כמה שנים, הרבה לפני שהתחלתי עם ההרצאות לעובדים והסטנדאפ, כשהחלטתי שאני עוזבת את עולם הפרסום חיפשתי עבודה שהיא לא מול המחשב. הגעתי למוזיאון קרוב לבית, הצעתי את עצמי בתור מדריכה במוזיאון והמנהלת נתנה לי תרגיל, להמציא יצירה לילדים על אחד מהספרים של נחום גוטמן.
באותה תקופה היה לי מנוי לספרייה העירונית והחלטתי שאני קוראת את כל הקלאסיקות שפספסתי. בסוף יצא שקראתי רק את "למי צלצלו הפעמונים" של המינגווי ואת "הרפתקאות חמור שכולו תכלת" של נחום גוטמן.
ישר קלטתי את השם שלי על כריכת הספר, שלפתי אותו והתחלתי לעבוד. כמה ימים אחרי המנהלת הודיעה לי שהמשרה נתפסה. מיואשת, בתקופה מייאשת, אחרי הרבה אי הצלחות ומאמצים סיפרתי למטפלת הנפלאה שהייתה לי על הספר.
היא שכנעה אותי לקרוא אותו בכל זאת.
בספר מסופר על חמור, חמור פשוט שאיכשהו הלך לאיבוד, וה"תחנה" הראשונה שלו היא בחצר ביתו של מוזיקאי מתוסכל שאין לו מוזה.
החמור עצר למוזיקאי בחצר, היה רעב ודפק נעירה עצבנית. המוזיקאי שמע את הנעירה ובום! קיבל השראה ויצר מנגינה שהפכה להצלחה בינלאומית.
בתחנה השנייה תופסים את החמור שני גנבים ומחביאים לו אבן יקרה באוזן. שוטר תופס את הגנבים והחמור ממשיך בדרכו ועובר ליד בית יתומים עני, שם הילדים משחקים איתו, ומוצאים את האבן באוזן ומתעשרים.
וכך, החמור עובר ממקום למקום ובלי להתאמץ, בלי להיות מי שהוא לא, בלי לשים לב אפילו הוא מפזר טוב לאנשים. הוא אוהב להיות חמור פשוט.
בשיחות עם המטפלת שהייתה לי באותה התקופה (פסיכולוגית, רוחנית, משהו משולב שבאה לי מהשמיים), לקחנו את סיפור החמור לחיים שלי. הסיפור השתלב לי בול עם המסר של אושו באחד מספריו (שאהבתי לאהוב עד שראיתי את הדוקו עליו) "הקל הוא נכון". פתאום הבנו שבלי לשים לב, אני מתמידה עם הסטנדאפ, כמעט שנה כשבכלל התחלתי מרצון לעלות פעם או פעמיים.
כמו החמור (שאגב, זו אחת החיות האהובות עליי) אני מנסה להתהלך בעולם, בלי להתאמץ, להיות אני, פשוט אני, לא לנסות להיות מה שאני לא.
אז אני לא מעצבת גרפית, למרות שלמדתי את המקצוע, אני לא אוהבת לבשל, למרות שבסביבה שגדלתי בה ובסביבתו של האקס שגרנו ביחד, תמיד הנשים בישלו והרגשתי שמצופה ממני ליישר קו עם הנוהג.
לא יישרתי קו, לא התייחסתי לציפיות, נשארתי פשוט אני ובניגוד לציפיות, גם בענייני חתונה לא ממש הייתי.
לאחרונה, העברתי 3 הרצאות לעובדי אינטל, במסגרת מיזם מדהים של החברה לבניית קהילה התומכת באנשים עם מוגבלות, בנושאים שונים.
שם מולם, כשהעיניים שלהם אומרות הקשבה, למראה החיוכים על הפנים, ובעיקר לאור השאלות שעלו אחרי ההרצאה, הבנתי שעל הבמה, קל לי, לא כי לא קשה – כי היא פשוט נכונה לי!
למרות שלפעמים מאתגר, למרות שיש לי הרבה חולשות שם, בעיקר הקושי לנהל אינטראקציה עם הקהל תוך כדי הרצאה, למרות כל הקשיים - פשוט לי, נכון לי ואני מוצאת את היהלום שבאוזן ❤