פיטרו אותי מחנות בגדים כי לא הסכימו להנמיך את המוזיקה בחנות "זו הוראה של הרשת" ענתה לי הכפרה שעבדה איתי וידעה שאני כבדת שמיעה וקשה לי לשמוע ברעש. אפילו לא הספקתי לסגור שם 3 ימים והבוס קרא לי, הודה שלמוכרת השנייה קשה לעבוד איתי. וזו רבותי, הייתה החוויה הראשונה שלי בעולם של הגדולים.
תכלס, חרא עולם זה, מלא קלישאות, בורות וחוסר הקשבה למרות השמיעה הטובה.
היו לי המון שיטות להסתיר את לקות השמיעה שלי, להחביא את זה שאני לא שומעת טוב, שאני בעיקר קוראת שפתיים. לא רק ערימת השיער שלי עזרה להסתיר זוג מכשירי שמיעה גדולים מסורבלים, גם יכולות האלתור ומשחק שפיתחתי עם הזמן.
בתיכון, רגע לפני צבא מצאתי עבודה כדיילת מכירות.
איכשהו דרך חברות הייתי מגיעה לעבודה ולהדרכות, על טעימות ליין, קוטג' חדש שיצא או קרם הגנה, לא הייתי שומעת הרבה, אבל לגמרי מבינה, אף אחד לא העלה בדעתו שאני סתם יושבת בוהה במדריך, לא שומעת כלום (מזל שאח"כ גם חילקו דפים) ועושה את עצמי בעניינים. ואז הייתה ירידה נוספת בשמיעה ובטלפון כבר לא הצלחתי לשמוע, מזל שבאותה התקופה היה ICQ (תוכנת התכתבות און ליין במחשב, כמו מסנג'ר), כשהייתי בבית לבד, והיו מתקשרים אליי מהעבודה ולא הייתי מצליחה לשמוע, חברה הייתה מתקשרת אליהם במקומי ומתחזה אליי תוך כדי שאנחנו מדברות באיי סי קיו.
לא, זה לא חוקי, אבל איזו עוד ברירה הייתה לי? הרבה פעמים שלחתי קורות חיים ונדחיתי כי הבינו שלא אני זו שעונה להם בטלפון – אלא אחותי, שניסתה להסביר להם שאני שומעת מעולה פרונטלית. כל אותם מעסיקים שדחו אותי מבורות או מפחד מהלא נודע ואפילו לראיונות לא קראו לי, הבהירו לי שהדרך היא הסתרת האמת.
לכן כשהיו מתקשרים אליי באמצע משמרת בדיילות בסופר הייתי שולחת SMS או מתחמקת שאני לא עונה כי אני בדיוק במחסן ואין קליטה ומנתקת בתקווה שלא יחשדו שהקול השתנה.
תמיד היה מגיע לביקורת בחור שדיי חיפף, הוא היה מגיע, רואה שאני בעמדה והולך, כך שהכל היה סבבה. יום אחד הגיעה המנהלת הגדולה, נעמדה מולי, שאלה אותי כמה שאלות ואמרה לי: "את לא שומעת טוב, נכון? את לא שומעת בלי להסתכל עליי" התחלתי לגמגם,היא קטעה אותי ואמרה: "זה בסדר, אם לך זה לא מפריע, גם לי זה לא מפריע".
מאז ועד היום אני מנסה בכוח על ליישם את הגישה הזו – לספר על כבדות השמיעה ממקום של 'זה מה יש וזה לא מורגש ולא מפריע', אפילו שאני יודעת שאני קצת משקרת לעצמי כי הכל סביבי תקשורת.
לאחר הצבא, בעבודה המועדפת, התחלתי כמלצרית. עם הזמן כולם הפכו להיות אחמ"שים ורק אני נשארתי מלצרית, אמנם מצטיינת אבל עדיין מלצרית.
גם במשרדי הפרסום בהם עבדתי במהלך השנים, תמיד תסכלה אותי העובדה שאני לא מצליחה להתקדם.
בגיל 31 עזבתי את עולם השכירים בפרסום והלכתי למלצר, התביישתי בכל זאת אני אחרי תואר וניסיון, בדיעבד זו הייתה אחת התקופות היפות. על המלצרות ועל חיבוקים כתבתי בפוסט קסום בישראבלוג.
שנים אחרי קראתי מחקר שמצא שחירשים לא מתקדמים במקומות העבודה.
ויתרתי על המאבק הסיזיפי כנגד הקושי בקידום והפכתי להיות עצמאית. כעצמאית אני מחפה על המגבלה שלי, לרוב, אני לבד מול העולם, כבר לא מסתירה את היותי חירשת.
כשאני לא מסתדרת, אני כבר לא מתביישת לבקש עזרה ונעזרת בחברים שיתקשרו במקומי, לתזכר את המורות/רכזות בתחילת שנה על כך שאני מעבירה הרצאות לנוער בחטיבות ובתיכונים, לבדוק שמנהלת ממשאבי אנוש קיבלה את המייל שלי שבו מידע על ההרצאה שאני מעבירה לעובדים.
לרוב אני סומכת על מיילים וSMS אבל תמיד תוהה כמה פספסתי בדרך, כמה מיילים הלכו לספאם, כמה הרצאות יכולתי לסגור טלפונית, אם רק הייתי יכולה לשמוע בטלפון... אבל זו הדרך שלי ואני גאה בה ובי.
הפרק הזה בחיים שלי מהווה חלק מההרצאה לעובדים שאני מעבירה בחברות ובארגונים.
גם את הנוער אני משתפת, למרות שהם לא שם עדיין.
אני מקצרת את הסיפור לכמה דקות ולבדיחה קטנה ומקווה בלב שהם יגדלו ויהיו כמו המנהלת ההיא שבלי שידעה סללה לי גישה חדשה לחיים, שהעניקה לי כוח, שגם בזכותה אני עושה סטנדאפ, ומעבירה הרצאה מעניינת לעובדים ולנוער עם ערך מוסף וסופר חשוב.
ולגבי החנות בגדים - תכלס, מעדיפה אופנה ישראלית:)